הזנים (הארץ) ישראלים

ארץ ישראל נודעה עוד מימי קדם כמוקד לגידול ענבים וייצור יין כפי  שניתן ללמוד מהגתות הרבות שנמצאו לאורך כל הארץ. גפן הוא אחד משבעת המינים שהתברכה בהם הארץ. הרומאים אף הגדילו את כמות היצור של היין וייצאו אותו מהארץ לאזורים אחרים.  אך עם הזמן, בשל שלטון האסלאם בארץ (שאסר על הכנת יין) ייצור  ויצוא היין  קטן עד לכדי הפסקה מוחלטת.
כשרוצים לחקור את סוגי זני הענבים שהיו בארץ, נעזרים במקרא  אבל גם בו אין אזכור לסוגי הזנים שהיו, אלא רק לזן ענבים משובח בשם “שורק”  (ספר בראשית).  במקרים מסוימים נקראו הזנים בשם האזור בו גדלו (יין השרוני –  מהשרון) אבל עדין לא היו מספיק פרטים על הענב.

עם חידוש הישוב היהודי בארץ ישראל והעליות הראשונות בהשפעת הברון רוטשילד, התעורר מחדש ענף היין  במושבות הראשונות, והיה לאחד ממקורות הפרנסה העיקריים למחדשי היישוב היהודי החקלאי בארץ. לארץ הגיעו זנים מאירופה (בעיקר צרפת) דבר שהקטין את הסיכוי לשימוש עתידי בזנים הישראלים בענף.

בשנים האחרונות התקיים מחקר שנועד לאתר זנים ארץ ישראלים מקומיים, ולבדוק את מידת ההיתכנות של שילוב זנים אלו בתעשיית היין המקומית. הזנים נשמרו במספר דרכים מרכזיות- ראשית, האוכלוסייה הערבית המגדלת וצורכת את הענבים למאכל.כמן כן, השתמרו זנים מקומיים בכפרים ערבים נטושים וכן בסביבות מעיינות ונחלים זורמים, אך הדרך המרתקת ביותר היא בדיקות דנ”א כדי לזהות ולשחזר גפנים עתיקים. 
במחקר זה נמצא כי קיימים כמה עשרות זנים מקומיים ייחודיים גנטית הגדלים אך ורק בארץ ישראל. המחקר משך עליו ייננים אמיצים שכבר החלו לייצר יינות מענבים אלו, ולפתע אנו שומעים על יינות מענבים כמו: ביתוני, ג’נדלי, חמדאני, דבוקי, מראווי ועוד..